מוסדות חברתיים בשכונה כנקודת מפנה בהתחרדות שכונות

שלום לכולם וברוכים הבאים,
הפוסטים הקרובים יהוו רקע למחקר השדה. מטרתם להכניס אתכם, הקוראים, לקונטקסט הכללי שעליו בנוי המחקר וקצת לתאוריה שעליה אני נשען. אשתדל לעשות את זה מעניין ככל הניתן, כולי תקווה שתוכלו להתלהב מזה כמוני.

ובכן, המחקר נולד מתוך השיח ההיסטרי שאופף את המציאות הירושלמית בעשורים האחרונים שעוסק במגמות החברתיות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות שמתרחשות בעיר. "השכונות המתחרדות". 

בטרם אכנס למקרה הירושלמי הספציפי אציג את הקונטקסט הכללי שמנחה את המחקר..

אני עוסק בתוכן הרחב של תהליכי השתנות בשכונות. השתנות דמוגרפית, תרבותית, שינוי האופי והזהות של שכונה. בפרט, מעניינת אותי נקודה מסוימת בתהליך שהיא נקודת המפנה - The Tipping Point שבה משתנות (ברגע נתון) הציפיות כלפי האופי העתידי של השכונה (הרחבה בפוסט המשך). אנסה להתחקות אחר התנאים, האסטרטגיות, הפעולות וההשלכות של בעלי העניין ביצירת נקודת המפנה ובפרט בתפקיד של המוסדות החברתיים בשכונה ביצירתה. מוסדות אלו יכולים להיות מוסדות  פורמאליים - מוסדות תרבות, חינוך ודת - או מוסדות בלתי פורמאליים - המכולת השכונתית, גן המשחקים, עסקים וכדו'. 

מקרה הבוחן שלי של שכונה משתנה, כאמור, היא שכונה מתחרדת. קרית יובל, ירושלים, היא השכונה שבה בחרתי לבחון כיצד מתרחש תהליך ההשתנות. התנאים שמאפשרים אותו, האסטרטגיות הגלויות והסמויות, דרכי הפעולה של הפרטים המשנים והמשמרים וההשלכות על אופיה וזהותה של השכונה. 

ככלל, ישנם שני סוגים עיקריים של שכונות משתנות.

הסוג הראשון מאופין בכניסה של אוכלוסייה "חלשה" לתוך השכונה, בדרך כלל קבוצת מיעוט של מהגרים שמביאה לירידה של ערך הנכסים בשכונה. האוכלוסייה המקומית, שאינה מעוניינת בירידת ערך הדירות ממהרת למכור את נכסיה מחשש שערכם ימשיך לרדת ככל שיתקדם תהליך ההשתנות של השכונה. פעולה  זו גורמת לכניסה מאסיבית יותר של אוכלוסייה מהגרת ולהמשך בירידת ערך הנכסים. 

הסוג השני מתרחש כחלק מתהליך התחדשות עירונית ומכונה ג'נטריפיקציה. תחת מקרים אלו תהליכי ההתחדשות והעלייה ב"טרנדיות" של המקום מושכים אוכלוסייה מבוססת שמעצימה את תהליך ההתחדשות ומביאה להמשך העלייה במחירי הדירות והשכירויות. האוכלוסיה המקומית, החלשה, נדחקת אל מחוץ לשכונה. תהליכים אלו מתרחשים בשכונות רבות בעולם ובישראל, בעיקר במרכזי ערים. (למשל, כמו שהתרחשו ומתרחשים בנוה צדק בתל אביב, בשכונות צפון יפו, במושבה הגרמנית או בנחלאות בירושלים) 

המקרה של השכונה המתחרדת, יוצא דופן מהבחינה הזו. לכאורה, נראה שמדובר בשתי קבוצות חזקות. האחת, החרדית, עשירה בהון פוליטי וברמת התארגנות נדירה בחברה הישראלית והמערבית בכלל. השנייה, שאינה חרדית, מבוססת יותר ושייכת לשכבת הביניים המעמדית. למרות שהאוכלוסייה החרדית נחשבת ל"חלשה" יותר מבחינה חברתית כלכלית כניסתה לשכונה אינה מורידה את ערכי הדירות (למעשה, במקרים רבים עולים ערכי הדירות) כפי שמתרחש בסוג הראשון של השכונות המשתנות ומאידך, כניסתה לשכונות החדשות אינה מלווה בצעדי התחדשות אורבניים, לפחות לא כאלו שמאורגנים על ידי הרשות המוניציפאלית, ובוודאי לא כאלו שתואמים את התיאוריות הכלכליות-חברתיות המודרניות של התחדשות ערים.

התהליך המכונה "התחרדות שכונה" נתפס כתהליך שסופו ידוע מראש, כלומר, שכונה חרדית, אך בפועל מתקיים מאבק עיקש על אופיין של שכונות אלו - ברחוב, בועדות העירוניות, בתקשורת המודפסת והמשודרת וברשתות החברתיות. 

בבלוג זה, אני מזמין אתכם לקחת חלק בתהליך המחקרי - כקוראים, כמגיבים, כמכוונים וכמעצבים. 

​​