יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

מדוע אנשים עוברים ולאן? - חלק ג' (ואחרון)

בשני החלקים הקודמים של הפוסט הזה, עסקתי בגורמי המאקרו הלאומיים והאזוריים שמסבירים מדוע אנשים עוברים ולאן ובגורמים האינדיבידואלים שעושים זאת. החלק הנוכחי הוא החשוב ביותר בעיני והוא עוסק בגורמים השכונתיים שמסבירים את השינויים הדמוגרפיים. החשיבות של גורמים אלו הם הסיבה החשובה ביותר שבגללה בחרתי לעסוק במחקר שלי במרחב השכונתי ולא לנתח את השינויים ברמה העירונית.

למה אני חושב שהגורמים השכונתיים הם חשובים? הסיבה הראשונה היא טמונה בניסיון העבר - רק באמצעותם ניתן להסביר תהליכי השתנות שכונות התרחשו בשכונה אחת ולא בשכונה אחרת. הסיבה השנייה היא כלפי התחזית העתידית – על מנת שנוכל לצפות באיזה שכונה תתרחש נקודת מפנה (Tipping Point), ויתרה מזאת, מהם התנאים שדרושים ליצירת נקודה כזו אנו חייבים להבין את הגורמים השכונתיים שמאפשרים אותה.

בשכונה ישנם שלושה גורמים עיקריים (כלומר, כאלו שאני רוצה לדבר עליהם): פעילות נדל"נית, רמת המרחק משכונות אחרות בעלות אופי דומה או כאלו שעברו שינוי דמוגרפי בעצמן וארגונים ומוסדות מקומיים.

"לאו העכברא גנב אלא חורא גנב"



פרופ' עמירם גונן
פעילות נדלנית היא שם כלכלי יפה ונייטרלי למקום שתושביו הם תושבים "ארעיים" יחסית. כלומר, שמשך המגורים בו נמוך ולכן ישנה תחלופה רבה של תושבים. ביום שלישי האחרון (20.10) התקיים כנס במכון ירושלים לחקר ישראל בנושא "התפתחויות ומגמות בחברה החרדית" (לצפייה בתכנית הכנס לחצו כאן), הכנס אורגן לכבוד יום הולדתו ה-80 של חוקר המכון הגיאוגרף פרופ' עמירם גונן (בתמונה) שעוסק כבר שנים ארוכות בחקר החברה החרדית. תחת המושב של "התפתחויות ומגמות במרחב המגורים החרדי" הצביע גונן על משפט מפתח (מתוך מסכת גיטין), שלטענתו יכול לסייע בהבנת ההתפרסות החרדית: "לאו העכברא גנב אלא חורא גנב". רוצה לומר, אין לתלות את האשם במי שגנב אלא בתנאים שאפשרו לו את הגניבה. כלומר, לטענתו, ההגירה מחוץ לשכונות שאינן חרדיות היא שמאפשרת את הכניסה של המסה החרדית לשכונות אלו. אם כך, אחד התנאים המשמעותיים ליצירת נקודת מפנה היא שכונה שבה תושביה זונחים אותה עוד בטרם החלה ההגירה החרדית. אוסיף ואומר, שגם אם תושבים אחרים יגיעו במקום הקיימים, עצם החלפת הידיים המרובה (למשל בשכונות סטודנטיאליות שבהן מתחלפים סטודנטים בכל תחילת שנת לימודים) היא שמאפשרת את הכניסה של קבוצות חדשות.

המרחק משכונות אחרות בעלות אופי דמוגרפי שונה גם הוא נחשב לבעל יכולת לנבא שינויים דמוגרפיים בשכונה. מאפיינים שונים של השכונות יקבעו את מהירות השינוי למשל, גודל השכונה הקרובה, ההיסטוריה של שינויים בה, ההומגוניות והאינטגרציה שלה. אבל ככלל, האפקט ברור: במידה וקיימת שכונה קרובה שחוותה תהליך שינוי, בהעדר השפעות חיצוניות אחרות, סבירות גבוהה שגם השכונה השכנה תעבור תהליכי שינוי דומים. על כך מצביעה ההיסטוריה של השינויים הדמוגרפיים בין שחורים ולבנים בארה"ב. בניתוח של השכונות החרדיות בירושלים, או השכונות שעברו התחרדות בירושלים, ניתן לראות שמרבית האוכלוסייה החרדית ובתוכה השכונות שהתחרדו נמצאות בצפון ירושלים. קרית יובל, בה אני עוסק אינה נמצאת בליבה של האוכלוסייה החרדית בעיר. שכונת בית וגן החרדית והמתחרדת אמנם גובלת בקרית יובל אך שכונה זו שונה מאד באופיה מהשכונות החרדיות הקלאסיות למשל במצב הסוציואקונמי של החרדים שגרים שם לעומת החרדים בריכוזים האחרים. יחד עם זאת, יש לצפות שבית וגן מהווה עוגן להתפרסות האוכלוסייה החרדית גם לשכונות בדרום מערב העיר באמצעות המנגנון של "רציפות ופלישה".  

שכונות חרדיות (בכתום) בצפון ירושלים

במחקר שלי אני מתמקד במוסדות ובארגונים החברתיים בשכונה כזרזים או כמעכבים תהליכי שינוי דמוגרפיים. למעשה, יש להפריד בין מוסדות שחלקם מסופקים על ידי הרשות המקומית (מוסדות חינוך ודת) לבין ארגונים ומוסדות שקמים באמצעות יזמים שכונתיים מלמטה למעלה. ההפרדה הזו חשובה בעיקר משום שהיא מצביעה לא רק על התנאים להיווצרותה של נקודת מפנה אלא גם על המדיניות שניתן לממש כדי לעודד או להיאבק בנקודה כזו. המדיניות המוצהרת של העירייה היא שמוסדות חרדיים יוקמו בשכונות חרדיות ומוסדות חילוניים בשכונות חילוניות. מצוקת השטחים החומים (שטחים המיועדים למוסדות ציבור) בשכונות החרדיות מחייבת את קברניטי העירייה למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה זו. לעיתים, אין ברירה אלא לבנות מוסדות חינוך לחרדים (למשל) בשכונות שבהם ישנם שטחים ציבוריים (קרית יובל למשל). בהעדר אפשריות אחרות, המוסדות האלו מהווים כעוגנים להתפרסות האוכלוסייה באזורים שאינם חרדיים. יחד עם זאת, בקרית יובל ישנם גם ארגונים חברתיים רבים, שנוסדו מלמטה למעלה, באמצעות יזמים שכונתיים, שמהווים עוגנים לאוכלוסייה החילונית (והדתית) בשכונה. אלו מעודדים את הביקוש החילוני לשכונה ובכך מהווים גורם מעכב להתפרסות של האוכלוסייה החרדית. במידה רבה, אני חושב, מה שיכריע את הכף לגבי אופייה העתידי של השכונה, יהיה המאבק של המוסדות והארגונים השכונתיים בהאצה או בבלימה של ההתפרסות החרדית לשכונה החילונית.

סיכום בנקודות:

תחלופה גבוהה של תושבים בשכונה יכולה לזרז שינוי דמוגרפי.

קרבה לשכונות חרדיות אחרות או לשכונות מתחרדות יכולה לזרז התפרסות של האוכלוסייה החרדית באמצעות מנגנון של רציפות ופלישה.

המוסדות והארגונים החברתיים בשכונה הם לב ליבו של המאבק על אופייה וזהותה העתידיים של השכונה.


אם אתם מכירים מוסדות וארגונים שיש להם השפעה על התהליכים הדמוגרפיים בשכונה ועל השינויים התרבותיים. אשמח לדבר איתכם על זה. אם אתם מכירים יזמים כאלו, מנהלי מוסדות ונותני שירותים שאתם חושבים שעלי לפנות אליהם אשמח לשמוע על זה.

חורף נעים ושקט ושהגשם ישטוף מעלינו את כל ה%&$.    

2 comments:

  1. היי יועד, מעניין!
    שתי נקודות שלא היו ברורות לי.
    לא הבנתי את הנימוקים להיות שכונה נקודת הייחוס שלך, ולא עיר, רחוב או כל גורם אחר. (אולי בירושלים קל להתייחס לשכונות בגלל שהן די מנותקות אחת מהשניה עקב זה ששכונות רבות נמצאות על גבעות?)

    בקשר למוסדות כגורם שמוביל התחרדות (או אי-התחרדות), אתה לא חושב שמוסדות לפעמים נעים אחרי התנועה הקיימת? כלומר, הייתי מסתכל על מוסדות אולי כסממן (כסוג של פרוקסי) ולאו דווקא כגורם המוביל את השינוי - כל זה לא משנה את העובדה שהמוסדות הן אכן בלב ליבן של מאבקים שכונתיים על אופי השכונה. (וגם לא משנה את העובדה שאין לי הסבר חלופי להציע :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. שמח לשמוע..
      צודק.. שכונה כאזור התייחסות שהוא מצומצם יותר מעיר, שיש לו זהות משל עצמו, שניתנים בו שירותים, משמש קרקע לפעילות, ושתושביו מכירים בו ככזה. עוד אכתוב בפוסט המשך על אסטרטגיית שינוי גבולות השכונה או שינוי מרחבי ההתייחסות אבל הכוונה היא לא להתייחס לגבולות מנהליים קשיחים אלא למרחב התייחסות מצומצם יותר מהעיר אבל שמאפייניו רחבים יותר מהרחוב.
      מוסדות הן צורך (לפחות חלקם), ולכן אתה צודק. כשקיימת אוכלוסייה נוצרים צרכים בדמות מוסדות. אלא, שאני רוצה לטעון, כאן ובכלל, שהם גם משמשים כאסטרטגיה כי הם מייצרים פעילות ואופי וזהות וסמלים מסוימים. לכן כשקמים מוסדות בדמותן של אוכלוסיות מסוימות הן יכולים לשמש כזרז במעבר של פרטים נוספים ולייצר נקודת מפנה.
      אין ספק שהמוסדות הן פרוקסי (מסוים) אבל המאבק בהם אינו נובע מהרצון לייצר הערכת חסר אלא מהניסיון למנוע מהם למשוך קהל יעד נוסף.

      מחק