יום שבת, 6 בפברואר 2016

פתיחת אזורי רישום ובתי ספר בקהילה >> מגמות סותרות או קו משותף?

***תיקון קטן לפוסט. בית ספר הניסויי ארגנטינה הוא בית ספר עצמאי. הכוונה במילה סניף הייתה שכפול ההצלחה של בתי ספר ניסויים אחרים. ככלל, איני יודע מספיק על בית הספר, רק שהוא מגדיל מאד את האטרקטיביות של השכונה עבור חילונים. מוזמנים לחלוק גם על זה*** 

זה זמן רב שלא כתבתי פוסטים בבלוג. 
בזמן האחרון, ישנה הרבה פעילות בקרית יובל סביב הקרנת הסרטים בשבת ופירוק המינהל הקהילתי והליכה לבחירות. בפוסט הראשון של החזרה שלי.. בחרתי דווקא בנושא שנמצא הרבה פעמים מתחת לפני השטח. אמנם עוסק במוסדות החינוך שיש להם חלק ניכר בקונפליקט על המשאבים אך אני מתמקד דווקא במדיניות החינוך ובשני פרויקטי דגל גדולים של מנח"י שלא קשורים ישירות ליחסי חרדים-לא חרדים. פתיחת אזורי הרישום ובתי הספר בקהילה. 

כיצד מדיניות בחינוך יכולה להשפיע על מדיניות תכנון? בהרבה דרכים. אבל בירושלים מצאו אחת מקורית במיוחד. אציין מראש, שמדובר בתיאוריה שמסתדרת. פתיחת אזורי רישום ובתי ספר בקהילה אינן גישות שפותחו בירושלים אלא רק התפתחו פה. לכל אחת מהן מטרות משלה, אבל, כשהמדיניות של שמירה על צביון השכונות היא מדיניות דגל בקומה 6 בכיכר ספרא (למרות הטענות האחרונות שניר ברקת מוכר את הציבור החילוני בירושלים כדי להיבחר לרשות הממשלה), כל התכניות האחרות מתקשרות אליה פחות או יותר.





פתיחת אזורי רישום

בגיל 12, כשסיימתי את בית הספר היסודי ועברתי לחטיבת הביניים, עמדו לפני לבטים חברתיים רבים (לא אפרט..). אלא שבתחום אחד לא הייתה כלל התלבטות.. ידעתי היכן אני אלמד משום שבמדינת ישראל נהוגה חלוקה של מוסדות חינוך לאזורי רישום. מדיניות זו שוללת מההורים את האפשרות לרשום את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לאזור הרישום המיועד להם ושוללת מבתי הספר את האפשרות לדחות תלמידים על בסיס קריטריון סלקטיבי כלשהו. תלמידי השכונה לומדים בשכונה. למדיניות הזו תוצרי לוואי רבים הנוגעים לשוויון ההזדמנויות בחברה ולאוטונומיה של אזרחיה המדינה בעיצוב חייהם.
מדיניות פתיחת אזורי הרישום, או כפי שהיא מכונה בחלק מהמקומות – 'בחירת הורים בחינוך', נוגעת למתן הזכות של הורים לבחור את בית הספר שבהם ילמדו ילדיהם. המצדדים ברעיון טוענים כי במדיניות כזו יבוא לידי ביטוי ערך האוטונומיה – ביטוי לרצונם של יחידים וקבוצות לבחור את צורות החיים הפרטיות והקולקטיביות שלהם. טענה נוספת היא שאין סתירה של ממש בין חירות ושוויון ומדיניות של פתיחת אזורי רישום בתנאים מסוימים, כמוה כאינטגרציה מרצון (להבדיל ממדיניות האינטגרציה שהייתה נהוגה במדינת ישראל בעיקר בשנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80). [להרחבה ראו מחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת]
עיריית ירושלים בהנהלתה הנוכחית, אימצה את מדיניות פתיחת אזורי הרישום ומחויבת לנושא כחלק מהאסטרטגיה הכוללת של חיזוק העיר מבחינה כלכלית וחברתית. המודל נוגע הן לאפשרויות העומדות בפני ההורים והן לאמצעים העומדים בפני מוסדות החינוך. הוא מאפשר להורים לבחור את בתי הספר של ילדיהם ונותן להם את הכלים לעשות זאת על הצד הטוב ביותר כשהוא מקנה להם מידע חיוני על בתי הספר בעיר. הוא מעודד בניית ייחודיות של בתי הספר כדי שהבחירה תהיה על בסיס תוכני ולא הישגי. בית ספר שיש עבורו ביקוש יתר של תלמידים יערוך הגרלה ואם הביקוש ימשיך לאורך שנים, בית הספר יפתח סניפים נוספים על חשבון בתי ספר שהביקוש עבורם הוא נמוך.
בתי ספר בקהילה
בית ספר בקהילהתכנית דגל נוספת במינהל החינוך בעיריית ירושלים היא בתי ספר בקהילה. מטרת התכנית, שנפתחה לפני כשנתיים היא לחבר בית בתי הספר השוכנים בשכונות השונות לבין הקהילות בהם הן ממוקמים. במסגרת התכנית, מנהלי מוסדות חינוך בקהילה רוכשים כלים תיאורטיים ומעשיים בכדי 'לחולל' קהילתיות במרחבים בהם הם פועלים, הם נהנים מלמידת עמיתים, מליווי אישי ומקצועי, ויותר מכל, מתקציב פעילות נדיב.
באתר ביתספר בקהילה נכתב כך: "החיבור בין בתי הספר ובין הקהילה הסובבת אותם מאפשר את היווצרותו של סדר יום שכונתי, קהילתי וחינוכי ויחד הם יכולים להפוך לסוכני שינוי משמעותיים ביותר".
ועוד: "בתי ספר יהיה מעורב בשכונה, יכיר את המינהל הקהילתי, המוסדות הקהילתיים בה ואת תושביה ויפעל עימם בשותפות לקידום החינוך והמרחב".
מגמות סותרות?
לכאורה, מדובר במגמות סותרות. שכן, ברור, שהתהליך של פתיחת אזורי הרישום מבטל את המימד הגיאוגרפי ברישום ומקטין את הקשר בין מקום המגורים למקום הלימודים. במסמך שנכתב על ידי דרג מנהלים וממונים במנח"י מצוין באופן מפורש שאחת הסכנות של פתיחת אזורי הרישום היא "ערעור הזהות הקהילתית-שכונתית ופירור המרקם הקהילתי הקיים בשכונות". ואילו בית הספר בקהילה מגביר את המימד הגיאוגרפי ומחזק את המימד הקהילתי שבו.
ישנו בכל זאת קו שמחבר בין שתי הפרויקטים והוא שמירה על צביון השכונות שאינן חרדיות. פתיחת אזורי הרישום מאפשרת "למלא" בתי ספר שהתרוקנו מתלמידיהם בתלמידים משכונות אחרות. במאבק הבלתי פוסק על הקצאת מוסדות חינוך, ישנם ניסיונות מצד מערכת החינוך החרדית בירושלים להעביר לידיהם מוסדות בשכונות שמספר הצעירים בהם התמעטו. וזאת בשל מחסור עצום במוסדות חינוך לאוכלוסייה זו. בעבר, הוסבו חלק מהכיתות במוסדות מתרוקנים לכדי ספריות ומגרשים אך הפתרון של פתיחת אזורי רישום מאפשר להם חיים חדשים. דוגמא למוסד כזה הוא בית ספר ארגנטינה בקרית יובל אשר נפתח מחדש כסניף של בית הספר הניסוי. כעת מושך אליו בית הספר גם תלמידים מחוץ לשכונה (מודה שלא בדקתי מה מספר התלמידים המגיעים מחוץ לשכונה) וזוכה לחיים מחודשים. בשנה האחרונה עולות התביעות החרדיות לקבל חלק משטח בית הספר בטענה ששטחי מוסדות החינוך המוקצים להם בשכונה אינם מספיקים, הצרכים בשכונה גדלים וחלק ניכר מהתלמידים בארגנטינה מגיעים מחוץ לשכונה. אלא שכלפי הטענה האחרונה מסבירים להם בעירייה שביטול המימד הגיאוגרפי היא מדיניות מוצהרת בעירייה וכפי שתלמידים רבים מגיעים ללמוד בארגנטינה מכל ירושלים כך תלמידים חרדים יכולים ללמוד בבתי הספר היסודיים והתיכוניים בבית וגן.
מתוך אתר "ירושלים חופשיה" סוף 2009
במדיניות של בתי הספר בקהילה, מחזקים את הקשר בין בית הספר ובין הקהילה שבה הוא שוכן אולם לא מחייבים את תלמידי בית הספר להימנות עם קהילה זו. רק לפעול בתוכה לטובת חיזוק הצביון השכונתי. כך מגמות סותרות מוצאות להם מטרה משותפת כנגד התפרסות חרדית ובעד שמירה על הגיאוגרפיה הפלורליסטית בירושלים.     

7 תגובות:

  1. מעניין מאוד. אנא כתוב יותר.
    אם קרית יובל מתחרדת, ובמדיניות של בתי ספר בקהילה אנחנו מניחים חיזוק הקשר בין בית הספר והקהילה בה הוא שוכן, האם לא הגיוני שהמסקנה תהיה שבית הספר צריך להיות גם חרדי? או אולי לכל הפחות "מתחרד"?
    עוד שאלה. כתבת שפתיחת אזורי רישום תוביל לכך שבתי ספר מבוקשים יערכו הגרלה בין מעומדים ולאחר מכן יפתחו סניפים חדשים. כך למשל קרה בבית ספר ארגנטינה שנפתח כסניף של הניסויי, כפי שאתה מתאר. נשמע לי כדבר מאוד הגיוני שחשוב להורים (ואולי יותר לתלמידים) המרחק שבין בית הספר לבית שלהם, מאשר הלייבל של בית הספר. זה די מבאס ליסוע כל בוקר ממרכז העיר, היכן ששוכן בית הספר הניסויי, לקרית יובל ת"ו. כאן אולי צריך להעריך מה יותר חשוב להורים (אולי גם יש הבדלים בהעדפות בין הורים וילדים?) בהקשר הזה. האם יש נתונים מאילו שכונות מגיעים התלמידים לסניף החדש של הניסויי?

    השבמחק
    תשובות
    1. הי לירן. השאלות שאתה שואל מעידות על כך שאתה סבור שיש פה בעיה או אבסורד מסוים. אתה צודק, זו הסיבה שאני בחרתי להצביע על שתי המגמות האלו יחדיו. אני חושב שכשחושבים על בתי ספר בקהילה, חושבים על חיזוק הקהילה מכיוון שמאמינים שקהילה היא מנגנון שמשאיר אנשים בשכונה. וקהילה חילונית ישאיר אנשים חילונים בשכונה. עצם העיסוק בצביון של השכונה כשכונה חילונית הוא כבר מעורר תהיות כשהשכונה כוללת בתוכה גם חרדים.
      לגבי פתיחת אזורי הרישום, אני יודע שהמחקרים מצביעים על כך שהסיבה העיקרית לבחירת מוסד הלימודים היא עדיין גיאוגרפית. מדיניות זו מנמיכה בקצת את הגבולות הגיאוגרפיים. בבתי ספר שהם אטרקטיביים במיוחד לעיתים שווה להורים להסיע את התלמידים. אין לי עדיין נתונים ספציפית על ארגנטינה. ככלל אני מצביע על התופעה הזו כהצדקה לשמירה על המוסד בידיים חילוניות. האמירה של העירייה היא שמוסדות בשכונה לא בהכרח חייבים לשרת רק את תושבי השכונה. במילים אחרות, היא אומרת לחרדים: אין שום סיבה שלא תצרכו את השירותים שלכם בבית וגן בדיוק כמו שילדים שאינם גרים בקרית יובל לומדים בקרית יובל. היא מתאימה את המוסדות ל"צביון" השכונה (הקבוע מראש) ולא לאוכלוסייה המרכיבה אותה.

      מחק
    2. תודה.
      זו אולי יותר שאלה פילוסופית - כמה חרדים צריכים לגור בקריית יובל/ כמה חילונים צריכים לעזוב כדי שהמונח "קהילה" במסגרת השכונתית שלו תשתנה. אגב, ראיתי שסניף פיצה פושקה המיתולוגי בקריית יובל הפך להיות כשר למהדרין (בשונה מהסניף הלא מיתולוגי בשכונת ארנונה).

      מחק
    3. איני יודע אם היא פילוסופית או לא. יש הרבה שטוענים שהיא לא וקוראים לזה טיפינג פוינט.. בכל אופן אם כבר.. אם כמות החרדים הזו היא X אז השאלה היא כמה חילונים צריכים להאמין שכמות החרדים היא X כדי שהמונח קהילה במסגרת השכונתית שלו תשתנה.
      ואנסה את פושקה

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. היי יועד,
    אני חושב שאתה לא צריך להתנצל ולהסתייג מהאופן שבו אתה מציג את התיאוריה שלך שמיישבת סתירה (לכאורה) בין שתי ההמדיניות השונות. כיוון שאתה כותב במסגרת מדעי החברה מבחן ההוכחה של התיאוריה הוא הכוח ההסברי שלה ולאו דווקא התוצאות בשטח, משום שאם המדיניות לא מצליחה אין בכך להעיד על מטרותיה. האם ניסית לעמת מישהו מהעירייה עם התיאוריה הזו? ייתכן שכך תשיג את ביסוס להשערתך.

    השבמחק
    תשובות
    1. הי עמיר,
      אם לא היית מכיר אותי, הייתי מסביר לך שאיני מתנצל על כלום. :). בכל מקרה, זו נקודה חשובה מאד. רוב המדיניות העירונית אינה מצליחה בהקשר של ההתפרסות החרדית (ומדובר במדיניות מוצהרת). יש האומרים שאי ההצלחה שלה היא תוצאה של ראש עיר שמכר את עקרונותיו לחרדים או ללובי חרדי חזק במועצה. אני סבור שכוחות השוק שמאפשרים לכל אחד לבחור באופן חופשי את מקום מגוריו הם כוח שקשה להילחם בו (שלא לומר, לא מוסרי). ואני מאמין שהמדיניות המוצהרת היא המדיניות שמכוונים אליה בעירייה. כמוך, אני חושב שאפשר ללמוד הרבה מכוונות גם אם הם לא מיושמות כראוי. לגבי הניסיון לאמת את זה.. שמתי ידי על מסמכי מדיניות של מנחי (לא כאלו שקשה להשיג) שאומרים באופן גלוי שפתיחת אזורי רישום היא פתרון יעיל לבתי ספר מתרוקנים שיש חשיבות בשמירתם. יתרה מזאת, אני חושב שיש דברים שיש להם הגיון שגם אם הוא לא נאמר ואפילו לא נחשב (במחשבה) הוא עדיין מושפע מסוגיית חרדים-חילונים, גם אם באופן תת-מודע.

      מחק