החסידות התעייפו >> עוברים לאסטרטגיה אחרת - תיחום המינהליים הקהילתיים

בפוסט הזה אני בוחן את השליטה בכלי של המינהליים הקהילתיים כאסטרטגיה להפרדה בין האוכלוסיה החרדית לחילונית על ידי עיריית ירושלים, כחלק ממדיניות השמירה על צביון השכונות.

לפני כחודשיים (טרום אינתיפאדת הסכינים) אירחנו במכון ירושלים את המכינה הירושלמית להרצאה שהעברתי שכותרתה הייתה: "ירושלים במספרים: תמונת מצב ומגמות". במהלך ההרצאה הראיתי לחבר'ה הצעירים תחזית של שיעור התושבים הערבים והיהודים בעיר. כיום, 37% מתושבי ירושלים הם ערבים ולפי התחזית שיעורם הולך וגדל. כשהפנתי את פניי מהמצגת בחזרה לקהל, מצאתי פרצופים מבוהלים ומבול של שאלות החל להתקבל מהקהל.. "מה יקרה כשיהיה בירושלים רוב ערבי?".. "מהם הפתרונות לסוגיות הדמוגרפיות האלו?" וכדו'. למזלי, עברה שם באותם רגעים ד"ר מאיה חושן ושירטטה תמונת מצב מעניינת מאד. הגידול הדמוגרפי בשיעורם של הערבים נובע משיעור פריון כולל גבוה של הנשים הערביות שמוביל לשיעור ריבוי טבעי גבוה. אמנם, המאפיינים הדמוגרפים האלו בירידה אבל הירידה היא חלק מתהליך ארוך טווח שמידת השליטה עליו מוגבלת (בלשון המעטה). במילים אחרות, מכאן לא תבוא הישועה ל'בעיה הדמוגרפית הזו'. מה שניתן בכל זאת לעשות הוא להגדיר מחדש את שטחה של ירושלים. כמו למשל באמצעות היפרדות משכונות ערביות או סיפוח של יישובים יהודיים (כמו מבשרת ציון, צור הדסה או מעלה אדומים). כל אלו ישנו את היחס, לפחות לתקופת זמן מסוימת, בין ערבים ליהודים.

הבעיה הדמוגרפית - החסידות התעייפו >> עוברים לאסטרטגיה אחרת

מדוע אנשים עוברים ולאן? - חלק ג' (ואחרון)

בשני החלקים הקודמים של הפוסט הזה, עסקתי בגורמי המאקרו הלאומיים והאזוריים שמסבירים מדוע אנשים עוברים ולאן ובגורמים האינדיבידואלים שעושים זאת. החלק הנוכחי הוא החשוב ביותר בעיני והוא עוסק בגורמים השכונתיים שמסבירים את השינויים הדמוגרפיים. החשיבות של גורמים אלו הם הסיבה החשובה ביותר שבגללה בחרתי לעסוק במחקר שלי במרחב השכונתי ולא לנתח את השינויים ברמה העירונית.

למה אני חושב שהגורמים השכונתיים הם חשובים? הסיבה הראשונה היא טמונה בניסיון העבר - רק באמצעותם ניתן להסביר תהליכי השתנות שכונות התרחשו בשכונה אחת ולא בשכונה אחרת. הסיבה השנייה היא כלפי התחזית העתידית – על מנת שנוכל לצפות באיזה שכונה תתרחש נקודת מפנה (Tipping Point), ויתרה מזאת, מהם התנאים שדרושים ליצירת נקודה כזו אנו חייבים להבין את הגורמים השכונתיים שמאפשרים אותה.

בשכונה ישנם שלושה גורמים עיקריים (כלומר, כאלו שאני רוצה לדבר עליהם): פעילות נדל"נית, רמת המרחק משכונות אחרות בעלות אופי דומה או כאלו שעברו שינוי דמוגרפי בעצמן וארגונים ומוסדות מקומיים.

"לאו העכברא גנב אלא חורא גנב"

מדוע אנשים עוברים ולאן? - חלק ב'

בפוסט הקודם התחלתי לשאול את השאלה "מדוע אנשים עוברים ולאן?" כשאלת בסיס לשאלה המעניינת יותר "האם ומתי תיווצר נקודת מפנה בשכונה?". בחלק א' עסקתי בגורמי המאקרו – הגורמים האזוריים והלאומיים שמעצבים את הבחירות של האנשים שבוחרים או לא בוחרים לעבור. בפוסט הנוכחי אעסוק בגורמים האינדיבידואלים או האישיים שמביאים להחלטה זו. 

**ספוילר לפוסט הבא – יהיה גם חלק ג' והוא החשוב ביותר מבחינתי. חלק ג' יעסוק בגורמים השכונתיים והוא ינסה להניח מצע למענה על השאלה "מדוע נקודת המפנה יכולה להתרחש בשכונה מסוימת אך לא בטוח שהיא תתרחש בשכונה אחרת?". 

במסגרת הגורמים האינדיבידואלים אני מזהה שלושה עיקריים – שביעות רצון מהדירה, המצב הכלכלי והרצון לחיות בסביבת הדומים. הגורמים האלו פועלים בצורת אילוצים ופשרות. כך ברור לנו שבאילוץ התקציב יכול להיות שנצטרך להתפשר על המרפסת שתמיד חלמנו עליה. 

מדוע אנשים עוברים ולאן? - חלק א'

השאלה הבסיסית ביותר שניתן לשאול בכל הנוגע לתהליכי שינוי בשכונות היא מדוע אנשים עוברים ולאן? בתחילת ינואר הקרוב זוגתי ואני נעבור דירה מכיוון שהדירה שאנחנו שוכרים מיועדת להריסה. בקרוב יתחיל תהליך חיפוש הדירה המייגע (אגב, אם אתם שומעים משהו..) אבל כבר עכשיו אנחנו קובעים לעצמנו את הקריטריונים. למרות שלל המוזרויות שלנו, אני מניח שאנחנו מחפשים את הדברים שכולם רוצים – להיות קרובים למקום העבודה, לגור ליד החברים שלנו והמשפחה, לחיות בשכונה עם אופי שישקף אותנו, לשלם מחיר הוגן וכו'. רוב הקריטריונים שמניתי קשורים ישירות לבחירה שלנו כאינדיבידואלים אבל בצורה עקיפה הם תלויים גם בגורמי מאקרו אזוריים ולאומיים ובגורמים שכונתיים.

בפוסט הקרוב, אניח את דעתי רק על הגורמים האזוריים והלאומיים שמשפיעים על התזוזות של הקהילות השונות בין האזורים השונים בירושלים וסביבתה. בפוסטים בהמשך, אקדיש זמן לגורמים השכונתיים ולגורמים האינדיבידואליים.

הרבי אמר, תראו לי גיבור והמשל של המצולעים

בהמשך השבוע אעלה פוסט נוסף על גורמי המאקרו והמיקרו שיכולים להסביר שינוי תרבותי/דתי/אתני בשכונה. אבל בינתיים, אחרי הפוסט הקודם קיבלתי שלל תגובות מעניינות מחלקכם שעסקו בהנחה שכולנו אוהבים לחיות בקרב הדומים לנו ותגובות אחרות נוספות. חשבתי לחלוק חלק מהדברים המעניינים האלו עם כולם..

ינון גבע המליץ לי על הסדרה החדשה מבית היוצר של "הסמויה" שנקראת "Show me a hero". הסדרה מתארת סיפור אמיתי שקרה בעיר יונקרס (Yonkers) בניו יורק, עיר ששכונותיה בשנות השמונים היו מחולקות דה-פקטו בין שחורים (ומהגרים אחרים) ללבנים. בסוף שנות השמונים פסק שופט בבית המשפט המחוזי שהעירייה מחוייבת לבנות פרויקטים של דיור ציבורי בחלק הלבן של העיר לאוכלוסייה השחורה. תושביה הלבנים של יונקרס התנגדו לפסיקה וראשי העיר שהתחלפו במהלך שנים אלו עשו הכל על מנת להפוך את פסיקת בית המשפט עד שמועצת העיר הואשמה בזילות בית המשפט ונאלצה לאשר את הפרויקטים. הסדרה מתארת את המתיחויות בין קבוצות האוכלוסייה השונות והפחד של הלבנים מהשינוי באיכות החיים שלהם עם הגירת השחורים לשכונותיהם. נקודת מבט מעניינת במיוחד היא של השחורים שמחד מעוניינים לשפר את מצבם באמצעות מעבר לשכונות "טובות" ומאידך חוששים מאי קבלתם בשכונות החדשות, מנאיצת המבטים ומההרגשה הבלתי רצויה שנותנים להם התושבים הקיימים. גם פה, כמו במקומות אחרים, הטיעונים הרציונאליים מתייחסים לירידה בערך הנכסים אך הסאבטקסט (ולעיתים תכופות גם הטקסט) מדבר על הנטיות הגזעניות.

גלעד בר לבב הכיר לי את הבלוג Parable of the Polygons שהוא פוסט משחקי שניתן לעצב בו אוכלוסיית אזור בעלת שתי קבוצות אוכלוסייה בהינתן הנחות מוצא שונות (נטייה גדולה/קטנה להיבדלות, נטייה גדולה/קטנה להטרוגניות). הרעיון המרכזי הוא כיצד בחירות בלתי מזיקות לכאורה (ואולי טבעיות) יכולות להביא לכדי עולם בלתי מוסרי בעליל. כדאי לכם לנסות..

אילו הצדקות אתם מוצאים להפרדה בין קבוצות אוכלוסייה? אשמח לשמוע דעות ספציפית על ירושלים. 

בנוגע לנושא של עליית מחירי הנדל"ן בשכונות יעד של האוכלוסייה החרדית,  סמוך לפרסום הפוסט הקודם התפרסמה כתבה של אריק מירובסקי (13.9.15) בעיתון נדל"ן TheMarker שעסקה באפשרות שהקהילות החרדיות, באמצעות המנגנונים הייחודיים שלהן, מצליחות (או לא מצליחות) לשלוט במחירי הדירות (מה שיכול היה להסביר כיצד תתרחש נקודת מפנה בקרית יובל). לא הצלחתי למצוא את הכתבה ברשת ולכן אספר בקצרה את התובנה העיקרית. שם הכתבה היה "הרבי אמר: אסור לעלות את מחירי הדירות". גם מירובסקי נגע בנקודה של ההיצע המצומצם של אזורי המגורים לחרדים אולם מטרתה העיקרית של הכתבה הייתה להציג את המנגנונים של החרדים שנועדו לשלוט במחירי הדירות ולנסות לנצל את היכולות הארגוניות של החרדים בכדי להתחרות בקבוצות אוכלוסייה אחרות. המסקנה הייתה שלאור המצוקה הגדולה עם עליית מחירי הדיור שפוקדת גם את החברה החרדית הניסיונות האלו נכשלו כמעט כליל ואם הם מצליחים זה קורה רק בפריפריה הרחוקה שבה הביקוש מלכתחילה נמוך יותר.

אם אתם חרדים שקנו דירה בשכונות שאינן חרדיות (עדיף בקרית יובל) או שאתם מכירים אנשים כאלו, אשמח אם תוכלו ליצור איתי קשר (אפשר דרך האתר, במייל או בתגובות). 

זהו לעת עתה. חתימה טובה וצום מועיל לצמים. 

סגרגציה עירונית ונקודת המפנה בשכונה

אנשים אוהבים לגור בקרב הדומים להם. זוהי ההנחה הרווחת ביותר ביחס לתכנון שכונות מגורים. בין אם הדמיון הוא על רקע מעמדי, תרבותי, דתי, אין זה ממש משנה. כשאנו הולכים ברחוב אנחנו מעדיפים לראות אנשים שנראים כמונו. יש שיאמרו שזהו הקושי הגדול במגורים בירושלים. שהרי כל הקבוצות בעיר הם קבוצות מיעוט וכשאנו הירושלמים הולכים ברחוב, בערך שני שליש מהאנשים שנראה יהיו מקבוצת אוכלוסייה שונה.

פעם, כשעוד היה מקובל להחזיק בעמדות גזעניות, הרעיון של סגרגציה מרחבית היה מתבקש. מסיבות אחרות (אני מקוה) גם המדיניות הרשמית של עיריית ירושלים היא לא לערבב בין השכונות. כך למשל, מי שהגיע לעמוד האחרון במצגת עיקרי המדיניות העירונית יוכל לקרוא תחת הסעיף "ערבות הדדית" שדרושה "התחשבות הדדית בין המגזרים החיים בעיר" ומכאן, כאילו שזה היינו הך, "פיתוח לכל מגזר בשכונתו". כלומר, מדיניות ההפרדה היא ההתחשבות. מהן ההצדקות שאנחנו מוצאים למדיניות כזו היום?

(בתמונה: סגרגציה מרחבית של דובני גומי, אילוסטרציה)

הרצון לחיות בקרב הדומים לנו הוא קריטריון מרכזי בבחירת שכונת המגורים. בואו נעשה ניסוי מחשבתי קצר.. דמיינו את קבוצת האוכלוסייה השונה מכם.. האם הייתם מוכנים לגור בשכונה ש-10% מתושביה נמנים עם קבוצה זו?  מה בנוגע ל-20%? ו-30%? באיזה שלב לא תסכימו לגור בשכונה, תאספו את הפקלאות שלכם ותעזבו?

מוסדות חברתיים בשכונה כנקודת מפנה בהתחרדות שכונות

שלום לכולם וברוכים הבאים,
הפוסטים הקרובים יהוו רקע למחקר השדה. מטרתם להכניס אתכם, הקוראים, לקונטקסט הכללי שעליו בנוי המחקר וקצת לתאוריה שעליה אני נשען. אשתדל לעשות את זה מעניין ככל הניתן, כולי תקווה שתוכלו להתלהב מזה כמוני.

ובכן, המחקר נולד מתוך השיח ההיסטרי שאופף את המציאות הירושלמית בעשורים האחרונים שעוסק במגמות החברתיות, הדמוגרפיות והגיאוגרפיות שמתרחשות בעיר. "השכונות המתחרדות". 

בטרם אכנס למקרה הירושלמי הספציפי אציג את הקונטקסט הכללי שמנחה את המחקר..

אני עוסק בתוכן הרחב של תהליכי השתנות בשכונות. השתנות דמוגרפית, תרבותית, שינוי האופי והזהות של שכונה. בפרט, מעניינת אותי נקודה מסוימת בתהליך שהיא נקודת המפנה - The Tipping Point שבה משתנות (ברגע נתון) הציפיות כלפי האופי העתידי של השכונה (הרחבה בפוסט המשך). אנסה להתחקות אחר התנאים, האסטרטגיות, הפעולות וההשלכות של בעלי העניין ביצירת נקודת המפנה ובפרט בתפקיד של המוסדות החברתיים בשכונה ביצירתה. מוסדות אלו יכולים להיות מוסדות  פורמאליים - מוסדות תרבות, חינוך ודת - או מוסדות בלתי פורמאליים - המכולת השכונתית, גן המשחקים, עסקים וכדו'. 

מקרה הבוחן שלי של שכונה משתנה, כאמור, היא שכונה מתחרדת. קרית יובל, ירושלים, היא השכונה שבה בחרתי לבחון כיצד מתרחש תהליך ההשתנות. התנאים שמאפשרים אותו, האסטרטגיות הגלויות והסמויות, דרכי הפעולה של הפרטים המשנים והמשמרים וההשלכות על אופיה וזהותה של השכונה.