מדוע אנשים עוברים ולאן? - חלק ב'

בפוסט הקודם התחלתי לשאול את השאלה "מדוע אנשים עוברים ולאן?" כשאלת בסיס לשאלה המעניינת יותר "האם ומתי תיווצר נקודת מפנה בשכונה?". בחלק א' עסקתי בגורמי המאקרו – הגורמים האזוריים והלאומיים שמעצבים את הבחירות של האנשים שבוחרים או לא בוחרים לעבור. בפוסט הנוכחי אעסוק בגורמים האינדיבידואלים או האישיים שמביאים להחלטה זו. 

**ספוילר לפוסט הבא – יהיה גם חלק ג' והוא החשוב ביותר מבחינתי. חלק ג' יעסוק בגורמים השכונתיים והוא ינסה להניח מצע למענה על השאלה "מדוע נקודת המפנה יכולה להתרחש בשכונה מסוימת אך לא בטוח שהיא תתרחש בשכונה אחרת?". 

במסגרת הגורמים האינדיבידואלים אני מזהה שלושה עיקריים – שביעות רצון מהדירה, המצב הכלכלי והרצון לחיות בסביבת הדומים. הגורמים האלו פועלים בצורת אילוצים ופשרות. כך ברור לנו שבאילוץ התקציב יכול להיות שנצטרך להתפשר על המרפסת שתמיד חלמנו עליה. 

שביעות רצון היא למעשה מקבץ של מאפיינים שמשפיעים על בחירת הדירה. מקבץ זה יכלול כמובן מאפיינים מרכזיים כמו גודל הדירה ומצבה (חדשה, ישנה ומטופחת, ישנה ומוזנחת) ועד מאפיינים כמו מספר חדרי השירותים כיווני אוויר וכו'. מגזרים שונים ישימו דגש על מאפיינים שונים. עלה בליבי לכתוב על הצרכים המוזרים יותר של הציבור החרדי, כמו למשל החשיבות של המחסן להכיל את חפציהם של מספר נפשות גדול או הרצון בדירות שיאפשרו הקמה של מרפסות סוכה שהן בולטות בקרב דירות החרדים אבל כל אלו נופלים בחשיבות המאפיינים המרכזיים לדעתי ולכן אעסוק בצורך חשוב אחד בהקשר זה. (בכל זאת, בתמונה: קומפלקס חרדי בנוה יעקב בחג סוכות 2011, מקור: Google Street View).

משקי הבית החרדיים גדולים יותר ולכן סביר שמשפחה חרדית תבקש לגור בדירה גדולה יחסית. הקריטריון הזה הוא המשמעותי ביותר, לעניות דעתי, בבחירת הדירה עצמה בקרב חרדים. ואולם, כשאני בודק את הנתונים אני מגלה שבשכונות החרדיות הותיקות גודל הדירה אינו גבוה יותר בממוצע מזה שבשכונות שאינן חרדיות. כך לדוגמא במאה שערים וגאולה שטח דירה ממוצע הוא 65 מ"ר, ברוממה 87 מ"ר, ובית וגן 89 מ"ר. לעומת, רחביה 81 מ"ר, גילה 87 מ"ר ורמת שרת 107 מ"ר (הנתונים מתוך שנתון ירושלים לחקר ישראל, פרק הבינוי והדיור; השתדלתי לבחור שכונות ותיקות לצד שכונות חדשות אבל אתם יכולים לראות השוואה בין כל השכונות בלוח י/15). בנוסף, אינני מניח שמספר גבוה של נפשות בחדר היא משאת נפשם של החרדים כמו שמראים הנתונים בגרף מטה, ומכאן, יש לשער ש-26% ממשקי הבית החרדיים שממוצע הנפשות לחדר בהם גדול מ-2 הינם תוצאה של אילוץ ולא של רצון (הנתונים מתוך הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

  

רוצה לומר, אם על המאפיינים המרכזיים מוכנים החרדים להתפשר (בהכללה גסה, כמו תמיד), על אחת כמה וכמה על מאפיינים שוליים. כלומר, גורם זה אינו גורם מפתח.  

המצב הכלכלי של משקי הבית מהווה קריטריון משמעותי במציאת הדירה. למעשה, הוא דוגמה טיפוסית למה שכיניתי - אילוץ. הסטטוס הכלכלי יקבע אילו משפחות ייטו לעבור לאן. הנתונים מראים שמצבה הכלכלי של האוכלוסייה החרדית נמוך ביחס לאוכלוסיות אחרות בישראל בכלל ובירושלים בפרט. במקומות שמהווים ביקוש הן לאוכלוסייה החרדית והן לאוכלוסייה הכללית ישנו יתרון מובנה לאוכלוסייה הכללית שיש ברשותה המשאבים הכלכליים להשיג את הדירה הרצויה. מכאן שבשכונות כאלו צריך להסתכל על גורמים סוציו-פסיכולוגים נוספים על מנת להבין תהליכי שינוי. השאלה שאי אפשר להתחמק ממנה היא כיצד בסופו של דבר מצליחים החרדים לקנות דירות במחירי השוק הנוכחיים (חישבו לרגע על זוג ההורים שמנסה לקנות דירה לשבעת ילדיו). בכל זאת, לפי נתוני הסקר החברתי, 76% מהחרדים מעל גיל 20 גרים בדירה בבעלותם. לא שונה מיתר המגזרים (ואף גבוה מחלקם). אז אולי זה בא על חשבון דברים אחרים וכנראה ישנם מנגנונים של הקהילות החרדיות שמאפשרים להם לקנות דירות אבל אי אפשר שלא להתייחס לכך שלמחיר הדירה ישנו שיקול מרכזי בבחירה לאן לעבור. כששוחחתי עם תושב חילוני בקרית יובל בניסיון למפות את הריכוזים שבהם מתגוררות הקהילות החרדיות השונות הוא אמר שהם מגיעים ל"סדקים של העוני". קרית יובל מבוקשת היום על ידי חרדים כמו גם על ידי חילונים ודתיים, אני תוהה אם בתוך השכונה יהיו אזורים שהם אקס-טריטוריה עבור קבוצות שאינן חרדיות. כלומר, אזורים שיחשבו נחשלים מדי על ידי אלו שאינם חרדים.   

הרצון לחיות בסביבת הדומים הוא גורם מרכזי שקובע את הביקוש לשכונות מסוימות בקהילות החרדיות. הרצון לחיות בקרב דומים היא נטייה שעסקתי בה בהקשר הרחב בפוסט קודם. בדרך כלל קבוצות המיעוט, המהגרים שמייצרים את נקודת המפנה בשכונות הם דווקא אלו שמעוניינים להשתלב ונקודת המפנה מתרחשת  דווקא בגלל הנטייה של המקומיים לחיות בקרב הדומים להם. אלא שעבור החרדים, ההיבדלות היא חלק בלתי נפרד בהבטחת אורח החיים הרצוי. כך למשל כתב הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי, בשנת 2011: 

"..ועל כן יש לקרוא אל תלך בדרך איתם מנע רגליך מנתיבותיהם, ועם שונים אל תתערב. אלא רק בדרך המסורה לנו מדור לדור, לעשות רצון אבינו שבשמיים שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

המכתב שנשלח לראשי הישיבות נבע מהניסיונות של הממסד לשלב חרדים בצבא ובהשכלה אך ראשי הישיבות ראו בו משמעות עצומה על חובתו המתמדת של הציבור החרדי להישמר מכל פרצה חיצונית לרבות במרחב המגורים הקרוב. 

לכאורה כל אלו – שביעות הרצון מהדיור, המצב הכלכלי כמאפשר תחרות על נכסים בשכונות מעורבות והרצון לגור בקרב דומים, מהווים מכשלה בהתפרסותם של חרדים לשכונות שאינן חרדיות. בהינתן גורמים אלו בלבד, ספק אם היינו עדים לתופעת ההתפרסות אולם, כאמור, אלו מהווים אילוצים בלבד במצוקה המהותית שנוצרת מגורמי המאקרו עליהם כתבתי בפוסט הקודם. כשאנו בודקים את הגורמים האינדיבידואלים לבדם זה נראה כמעט חסר רציונליות ששכונה שאינה חרדית תעבור תהליכי התחרדות, מה שיכול להסביר כיצד דבר זה מתיישב הם הגורמים השכונתיים עליהם אכתוב בחלק ג' של הפוסט "מדוע אנשים עוברים ולאן?". תחת הגורמים השכונתיים אני מתכוון לרדת לרובד אחד עמוק יותר מגורמי המאקרו ובכך אני מקווה שאוכל להסביר לא רק האם תהיה התפרסות של חרדים לשכונות של לא-חרדים אלא שאוכל לענות על השאלה באילו שכונות סביר שתתרחש נקודת מפנה כזו ובאילו לא.

שנדע ימים טובים יותר בירושלים ובישראל. 

בינתיים, אם אתם נהנים ממה שאתם קוראים, ורוצים לקבל את הפוסטים החדשים למייל פשוט הכניסו את כתובת המייל שלכם בכפתור העליון בצד ימין, היכן שרשום "עקוב באי-מייל". אשמח לשמוע גם מה אתם חושבים בתגובות או בטופס יצירת הקשר.